עדויות ומחשבות על ההתמודדות עם אבדן ואבל

אובדן של אדם אהוב וקרוב, מפגיש עם התמודדות מורכבת הכוללת, פעמים רבות, שינוי מהותי של העולם הנפשי, והשתנות של מציאות החיים הפנימית והחיצונית. אלו הם סיפוריהם ומחשבותיהם של המשתתפים בקבוצות הליווי וההתמודדות עם אובדן ואבל.

אהובי – הלוואי שהיית חוזר...

לו רק היה סטארט - אפ שיכול היה להשיב אותך אלי אפילו לכמה דקות, ואחר כך היית חוזר לעולם החדש שלך ומדי פעם חוזר אלי רק לקצת. לכמה דקות. לדקה. לחצי דקה. לרבע דקה. רק לחבק ולהרגיש אותך. רק שתחבק ושארגיש עטופה במקום הכי טוב בעולם. לשניות. רק לכמה שניות.

אהבת חיי. החבר הכי טוב שלי. הסלע האיתן, הביטחון, עמוד התווך שלי, הזהות שלי, השפה שלי, הגוף, הריח, הנשימה. האהבה הגדולה שליוותה אותי - אותנו במשך 38 שנים נפלאות.

זה היה סיפור של אהבה שהתחיל בעלם חמודות תמיר, רזה, שיערו חלק  וביישן ועלמה צעירה, קצת עגלגלה, מלאת תלתלים וביישנית אף יותר ממנו. שניים שהכירו בתחילת שנות העשרים לחייהם והיו נבוכים, מהוססים, סמוקי לחיים עם דפיקות לב מואצות כשהיו נפגשים. עם הזמן דפיקות הלב היו  למשהו חמים, רך ומלא שלווה  עם רצון עצום להיות כל רגע ביחד. שום דבר לא היה מעניין ומשלהב כמו להיות רק זה עם זו.

והזמן חלף, הביטחון הלך ונוצק כבטון בנשמה שלי. התחתנו, הבאנו לעולם שלושה ילדים נפלאים. הזמן חלף  וכל אחד מאתנו פרח בשבילים שלו ובסוף כל יום, כשהיינו די ממוטטים מתלאות היום היינו משתפים "אותנו" במה שעבר עלינו.

שנות ההורות והמשפחתיות שהיו אינטנסיביות, מלוות כמובן גם בדאגות, תסכולים, תהיות ועייפות אבל אתה אהובי היית לצדי וזו הייתה המתנה הגדולה של חיי. נתת לי כח לצלוח כל קושי ולעבור מהמקום שלנו לשלב הבא.

ובצד שגרת החיים האפורה לפעמים, אמרתי לך כל הזמן כמה שאני אוהבת אותך. וגם ידעתי כמה אתה אוהב אותי. הרבה פעמים אמרתי לך שהמקום הכי טוב בעולם הוא החזה הרחב, המגן והבטוח שלך ואפילו דרכון לא צריך אליו. כמה הייתי מאושרת. וידעתי שאני מאושרת ומבורכת.

איך קרה הפלא הזה שמשני אנשים הפכנו לאחד? איך זה קרה שבכל יום אהבתי אותך יותר ויותר? איך זה שלא היה צריך להשלים אפילו משפט כי לפי תחילתו ידעת בדיוק מה אני רוצה לומר? איך זה קרה שבמקום שבו אני נגמרתי אתה התחלת? אבל בשנייה ובמקום שבו אתה נגמרת, באמת נגמרת, אני הייתי צריכה להמשיך? בזמן שהכי הייתי צריכה אותך.

זה היה יום שישי בערב, ב-3 ביוני 2016, אחרי יום שישי מהטובים ומלאי צחוק ואושר בביקור אצל בתנו הבכורה שהנכד הראשון שלנו נבט בבטנה.

ישבת בין שתי בנותינו שחיוכים מלאי הערצה ואהבה אליך, כמו תמיד, היו על פניהן. בננו הצעיר היה עם חברים בסוף שבוע בערבה והחתן שלנו וחבר שלהם גררו בהתנשפות את השידה לתינוק שייוולד. במטבח הזעיר שלהם התחממה ארוחת הצהריים המוכנה שקנינו, אני שטפתי כלים, הסתכלתי בכם ואמרתי לעצמי ככה נראה אושר! 

ואז אחרי הארוחה נסענו הביתה. נפרדנו מהבנות. אחת נשארה בביתה ואחת נסעה לביתה ששם חיכה לה בן הזוג שלה. הפאזל שלנו היה שלם. לא יכול היה להיות טוב ממנו.

וחזרנו הביתה לרוטינה של שישי אחרי הצהריים  מוזיקה אהובה התנגנה ברדיו, סיבוב בגינה, קריאת עיתונים, האכלת התרנגולות, מנוחה לקראת ארוחת ערב של ערב שבת, רק שנינו..

ובערב, בערך בשעה 20:15 עמדת מאחורי בחדרנו. הסתכלנו על משהו בטלוויזיה לפני שנלך למטבח ופתאום, ללא שום סימן מקדים, בשבריר של שניה, נפלת ולא היית עוד.

הזעקה שלי כנראה הביאה את כל השכנים והחברים אלינו שנאספו בבית ומחוצה לו ואני עוד לא הבנתי את הנורא מכל - מת מדום לב, האיש שאהבתי יותר מכל.

אני לא בטוחה שאני מבינה...

 

בבת אחת הוטלתי ליקום אחר. יקום של הלם, של אובדן, של כאב, של עצב נוראי, של בדידות, של משהו שאינו נגמר.

לאט לאט, בצעדי צב, מבעד למסך השחור הצלחתי וגם היטבתי לראות שאני עטופה באנשים נפלאים. במשפחה שלנו כשבראשם הילדים שלנו, במשפחה המורחבת קצת יותר והמורחבת עוד יותר. בסביבת השכנים ובסביבת החברים.

כל אלה הצליחו ומצליחים לרומם אותי בהרבה נפילות. הן קיימות הנפילות אבל נוכחתי לדעת שאחרי כל נפילה, ותהיה קשה ומדרדרת ככל שתהיה, אני מצליחה להתרומם.

חכמת הבודהיזם וטלי, המנחה שפתחה לי את  העולם הזה, היו לעזר בלתי רגיל ובעיקר למדתי שעלי ללמוד לפעמים לבקש עזרה, להניח לעצמי ולא להיות גיבורה (מדי),  לבכות ולהתפרק כשאני מרגישה בכדי שיהיה לי הכח להתרומם אחר כך שוב, ולהניח בצד ככל האפשר את המלה צריך. אני מרגישה מחויבת רק לילדינו ולעצמי.

ומה הכי עזר לי? אין לי צל של ספק. אהובי! בחייו כך במותו.

 

"עצם זה שנאהבנו כל כך, אפילו אם האדם שאהב אותנו כבר איננו, זה יגן עלינו לנצח, זה בעור שלנו." (לא להאמין.. לקוח מהארי פוטר).

מפגש קולנועי: הקרנת הסרט "על הקצה"

ב-26 במאי 2013 עם שחר יצא אבנר במטוס אולטרה-לייט לטיסת סולו ראשונה מעל אזור שומם בערבה, קשר את ההגאים והפיל עצמו מטה.

מי הוא אבנר? מדוע בחר באופן כה יוצא דופן לסיים את חייו? האם ההכרות עם סיפורו הטראגי ועברו המפואר תחשוף את אשר התחולל בנפשו ותאפשר לחוש חמלה וקבלה לבחירה שעשה?

 

זה אינו סרט על נכות וגם לא על ספורט אתגרי. הסרט מביא את סיפורו של אדם ששאל מה ערכו בעולם, חשב שמצא תשובה ואז התהפך הכול.

 

בתחילת הסרט פגשנו את טלי הלמן מור לשיחה ברוח הסרט.

  • whatsapp-icon-logo-vector
  • Facebook Social Icon
  • YouTube