"...ובנימה אישית אומר שהסרט מנכיח לי את אריאל שלי, האיש והתיאוריה.
הלב מתגעגע וממש כואב. קשה להיפרד. כואב להיפרד. יחד עם זאת אני מרגישה שלאריאל יש קיום חדש דרך הזיכרון. וכמו שכתב אהרון אפלפלד: ״הזיכרון מסרב לקבל את המוות כפרידה סופית ומוחלטת״. 

בסרט, אריאל חי ביותר וכאילו כולו קיים איתנו. וזה מאוד מרגש עבורי. 

אריאל האמין בתיאוריה שלו, ״תיאורית הבוס״ , ככזו אשר יכולה להיטיב עם חיינו. ובסרט, אריאל החכם, הרגיש, המצחיק והכל כך אמיתי מנגיש אותה לקהל הרחב. בכך בעצם מממש את חלומו. 
ואנו, ילדי ואני, נחסר את היותו, ונפליג ברוך ובאהבה על גלי הזכרונות והגעגועים שאינם מרפים."

​

~ בת חן דרבסי, אשתו של אריאל.