אסתר כהן, בת 70. 

מלווה 4-3 שנים במסגרת שותפים למסע. 

פסיכולוגית במקצועי. 

 

דרכי אל שותפים למסע:

גדלתי במשפחה שהאבל והאובדן היו נוכחים בה בשתיקה רועמת. 

אימי התייתמה מאביה בגיל שנתיים, בהיותה בת 18 נהרג אחיה. 

אבי איבד את הוריו וחמשת אחיו בשואה...

בהיותי אמא צעירה אבי חלה בסרטן ונפטר זמן לא רב אח"כ.

ועוד, ועוד ...

חשתי שהמוות, האובדן והאבל שאינו מדובר, 

מעצב את האקלים הרגשי במשפחה ויוצר נוקשות וריחוק... 

מתוך רצון למצוא דרכים מיטיבות יותר לחיות עם המוות, 

ללמוד לפתוח אליו את הלב, 

הגעתי לליווי.

 

 

ליוויתי את תמר (שם בדוי),

הכרתי אותה כשהייתה בת 69, 

היא חלתה בסרטן שחלות, שחזר והתפשט אחרי כמה שנים של רגיעה. 

הליווי נמשך 10 חודשים, עד מותה. 

 

 

     אתה טועה

     גם על ערש דווי

     לא נמוג הערפל,

     גם כאשר ניגש אלי המוות

     קרוב עד אימה

     הייתי רחוקה ת"ק פרסה על ת"ק פרסה

     מן החידה.                   

                         זלדה      

 

 

תמר המלווה הראשונה שלי בשותפים למסע.

יחד למדנו את רזי הליווי ויחד נגענו בקשר שבין החיים והמוות.  

 

כשהתחלנו, תמר הייתה מספר שבועות לאחר מות אימה האלמנה בשיבה טובה. 

מאביה התייתמה בגיל חצי שנה, וכבת יחידה טיפלה באימה במסירות רבה. 

מתוך רצון לחסוך ממנה צער, לא סיפרה לה על מחלתה. 

מאחר ילדיה ונכדיה גרו בעיר אחרת, הרגישה בודדה מאוד. 

היא שמחה לקראתי ואמרה שאיתי תדבר על דברים שאינה יכולה לדבר עם ילדיה. 

 

המוות היה נוכח שם מתחילת ההכרות ביננו, אבל לא בדיבור ישיר. 

המופעים שלו היו סמויים וחמקמקים, ולא תמיד יכולתי להבחין בהם. 

רק בדיעבד הבנתי אותם: 

הדאגה מאובדן המשקל, החרדה שהיא הולכת ונעלמת, הכנת מזכרות לנכדים, 

השאלה מה יהיה איתי, ההיצמדות לחפצים, לזיכרונות, ועוד. 

נראה ששתינו היינו שותפות לערפול הראייה הזה, כל אחת ופחדיה.

בכל פעם שניסיתי להעלות לשיחה את עובדת מותה הקרב, הדפה אותי ואמרה לי שאינה רוצה לדבר על נושאים כאלה.

 

תמר הכניסה אותי לסיפורי חייה בזרועות פתוחות. 

הייתי מוצפת בתמונות, סרטונים והמון מידע על המעגלים המשפחתיים והחברתיים שלה. 

הקשבתי, ובו בזמן חוויתי תסכול. 

אני ציפיתי שיהיו לנו "שיחות משמעותיות" על הרגשות המלווים את המחלה הקשה והמוות המתקרב. 

לאט לאט, ככל שהרפיתי מהציפיות שלי, יכולתי לשמוע את ביטויי התסכול והכעס שלה.

על המגבלות הגופניות שהלכו והתרבו, המרירות והאכזבה מצורת חייה עכשיו, 

האימה ממה צופן לה העתיד, הדאגה מה יקרה לילדיה אחר מותה.

מידי פעם הייתה שואלת שאלות ישירות: 

"מה קורה אחרי המוות? את מאמינה שיש גן עדן? "

סיפרה שהיא קוראת למתים שלה ומחכה לסימן מהם. 

אבל לרוב הייתה חוזרת ואומרת: "זה הזוי מה שקורה לי..." 

 

ועם כל זאת, תמר המשיכה להיאחז בחוויות משמחות, בעזרה לילדים, 

בהכנת מתנות לנכדה הקטן ("השטויות שלי" לדבריה), ובניסיונות לנהל את ענייניה. 

 

עם הזמן הלכו ואזלו כוחותיה, היא תפקדה פחות ופחות,

איבדה את התיאבון אבל הכריחה את עצמה לאכול כדי להרחיק מעליה את המוות המרחף. 

המשיכה בניסיונות התרופתיים היקרים מאוד בעידוד ילדיה. 

תהיתי האם ואיך הם מבינים את מצבה. 

הצעתי שניפגש יחד עם הילדים לשיחה על כך.  

במפגש המשותף, כל אחד מהם ביטא בפתיחות ובאומץ רגשות חמים כלפיה. 

נאמרו מילות הוקרה והערכה, 

עלו דאגות ושאלות לגבי רצונותיה ומשאלותיה כשהמצב יתדרדר עוד. 

תמר ביקשה מהילדים לא להאריך את חייה, 

אמרה להם עד כמה חשוב לה שהיחסים ביניהם יהיו טובים, 

דיברה גם על ההלוויה שלה.

  

את החודשיים האחרונים לחייה, תמר והילדים העבירו בהוספיס בתל השומר. 

הם ערכו לה מסיבת פרידה מרגשת עם החברים הטובים והמשפחה המורחבת, 

השתדלו להגשים את משאלותיה, והתמסרו לפרידה ממנה. 

שבוע לפני פטירתה, לפני שנסעתי לחו"ל לשבועיים, באתי אליה ואמרתי לה מילות 

אהבה ופרידה. היא שכבה בעיניים עצומות, החזיקה את ידי, וחיוך האיר את פניה.

חשתי את אווירת הקדושה שאופפת אותנו. 

 

ב"שבעה" אמרו לי ילדיה שהפגישה המשותפת שקיימנו - תמר הם ואני - הייתה להם הפעם הראשונה שישבו יחד עם אמא ודיברו שיחה אמיתית וכנה. 

הם הרגישו אח"כ מאוחדים ופתוחים יותר, דיברו על נושאים שלא האמינו שיוכלו לדבר עליהם כמשפחה. 

 

הליווי הפגיש אותי עם המסתורין של המחלה והמוות. 

למדתי להרפות ולוותר על ניסיונות לשלוט בבלתי נשלט, 

להתמסר לתהליך בלי לנסות לכוון ולתכנן כל הזמן. 

חוויתי צניעות מהי, את היכולת לשמוח גם כאשר הכאב גדול, 

ראיתי שאפשר למצוא יופי גם במקומות הכי בלתי צפויים.

 

בגינה שלי שתול שיח פטל שקבלתי ממנה. עכשיו הוא רדום ובאביב יתעורר וילבלב... 

הגעתי לפגישה עם ע. חולת סרטן שעברה ניתוח להסרת גידול בראש ועוד שתי מחלות מסובכות המלוות בכאבים.

למרות מצבה, היא נהגה בעצמה, ערכה קניות, שתלה בגינה, ועדיין יכלה לנסוע לראות שקיעות בחוף הים. היא הייתה אישה מוכשרת מאוד. נגינה בפסנתר הייתה מרכז חייה. היא ידעה לרקוד. פעם לקחתי אותה לנטורופת. היא חיכתה לי באוטו כשהלכתי להביא את הצמחים. כשחזרתי, ראיתי אותה מחוץ לאוטו עומדת ועושה תנועות ריקודיות. זה היה כל כך יפה ועדין.

נפגשנו פעם בשבוע. בפגישות נגענו בעיקר בקשיים היומיומיים שלה, בכל אותן מגבלות קשות שמכתיבות המחלות. היא דיברה על מתחים כאלה ואחרים. על כל הכעסים שבאו עוד מהילדות ועדיין חיים בתוכה ועל האכזבות המלוות אותה שנים רבות. בשלב זה הצעתי לה את תרגול המדיטציה, במחשבה לחשוף אותה לצורת עבודה פנימית שיכולה מאוד להיטיב בשעות קשות ובכאבים. היא לא הייתה מעוניינת. היא לימדה אותי, שלמרות התנסותי המיטיבה כל כך בתרגול מדיטציה, זה אינו דבר שמתאים לכל אחד.

מצאתי את עצמי תוהה על מחשבותי הראשונות. מהו הליווי? מה תפקידי כאן? מה תכליתן של שיחות חולין אלו? הקפדתי להיפגש עם ע. כל שבוע.

לאט לאט מצבה החמיר, היא נחלשה מאוד נפשית וגופנית. הכאבים גברו, הריצות לחדר מיון ובית חולים תכפו. יותר ויותר היא דיברה על הקשיים בדרך ובתוך בית החולים, על האשפוזים והטיפולים המתישים. היא דיברה על הקושי הגובר לנגן בפסנתר שניצב כל הזמן מול עיניה, כי הידיים כל כך רועדות והישיבה קשה. חברים נאמנים מאוד הפכו להיות הראי של חיים בריאים. שיקפו לה, יותר מכול, את מה שהיא מאבדת ומחמיצה. הם חיים את חייהם, היא לא. נושאים אלה היו עיקר שיחותינו.

מדי פעם שאלתי, מה תכליתם של הטיפולים? מה הרופאים אומרים? והיא אמרה, אני יודעת שהם לא ירפאו אותי אבל הם יכולים לעצור את התפשטות המחלה. שאלתי, ואם לא? והיא אמרה, אז אני אמות. שאלתי, ומה את חושבת על זה? והיא אמרה, זה מפחיד אותי נורא לדבר על זה, ומייד עברה לדבר על נושא אחר.

וכך, לאורך חודשים רבים של קשב והתבוננות, הבנתי שיש לבוא לליווי בלי ציפיות ובלי תוכניות. לעולם אזכור לה את השיעור שלימדה אותי –מה זה נקרא  פשוט להיות. בלי לרצות, בלי לנסות להשפיע, בלי לשפוט ובלי לבקר.  כל שבוע באתי להיות איתה ולהחזיק את ידה. היא הייתה אומרת לי, את כל כך מעודדת אותי. המפגשים האלה נותנים לי הרבה שקט.

אח"כ המחלות החמירו, מצבה הגופני התדרדר מאוד והכאבים התחזקו ולא הרפו. כשניסיתי לדבר על המוות שכבר נוכח כאן, היו אלה שברי משפטים בלבד. החרדה גברה. נושאי השיחה היו כהרגלם.

היא הייתה עטופה בבעל מסור שאין דומה לו, שנשא על כתפיו את כל הטיפול בה. היא הייתה קשורה לבנותיה באהבה גדולה מאוד. היא הייתה מוקפת בחברים נפלאים שלא עזבו אותה במשך כל התקופה. וכל זאת, לא מפיג את תחושת הבדידות הגדולה של ההולכים למות. של אלה הצועדים אל הלא נודע לבד! אין איש שיכול לעזור. אין איש שיכול להדריך. כל כך לבד.

אני, שחשבתי שאיני מפחדת מהמוות ("העיקר שלא יכאב") פגשתי אותו מול פני. היא לימדה אותי, שאכן יש ממה לפחד. היא לימדה אותי כמה קשה ומאיימת יכולה להיות תחושת הבדידות שלפני המוות.

כאן, במקום הקשה הזה, החזקתי את ידה. זאת הייתה מהות הליווי.

זו הייתה השותפות במסע.

  • whatsapp-icon-logo-vector
  • Facebook Social Icon
  • YouTube