עירית קפלר, בת 74. 

מלווה קצת למעלה משנתיים במסגרת שותפים למסע. 

במקצועי עד הפרישה - ביולוגית. 

 

דרכי אל שותפים למסע:

לפני כעשור הצטרפתי לסנגה שלומדת ומתרגלת את הדרך הבודהיסטית.

הלימוד מאוד משמעותי ונוגע במכלול חוויות החיים - 

הרחבת הלב, חמלה ואהבה, הבנת הארעיות וההשתנות,

הבנה שהשמחה והכאב שזורים זה בזה, 

שהיכולת לראות את המוות, נותנת משמעות לחיים.

הבנתי שאני רוצה ויכולה להיות שותפה למסעם של אנשים בעת חוליים,

להתחבר אל המצוקה, הכאב הנפשי והפיזי, הפחדים וכל מה שעולה. 

 

אני מלווה את עדנה.

בת 69, חולה בטרשת נפוצה, כיום כבר בשלבים מתקדמים.

המחלה גרמה לאובדן הרבה יכולות. בצעירותה כתבה, ציירה וניגנה בחליל צד.

ההתקדמות ההדרגתית של המחלה איפשרה אמנם הסתגלות, 

אך המגע עם העולם החיצוני הולך ומצטמצם ומתאפשר כרגע בעיקר באמצעות האינטרנט.

עדנה פנתה לתכנית ״שותפים למסע״ כדי למצוא עוד דרך להתחבר לעולם.

 

 

הליווי אינו מתבטא בהכרח בתובנות גדולות,

אלא דוקא בתהליך, המתמשך ומשתנה, מתפתח ונבנה כל הזמן.  

 

       ״פעם בשבוע מגיע היום שאני מחכה לו.

       היום עם עירית!

       פגישה של שמחה.

       היא מגיעה ובפניה חיוך מאיר המלווה בחיבוק אוהב…

       בעירית מצאתי חברה נאמנה, אור שהגיע במפתיע אל חיי!

       תודות לה הגעתי למקומות שחשבתי שלעולם לא אראה שוב…״

                              (עדנה, בתשובה לשאלה מה משמעות הפגישות עבורה)

 

למפגש הראשון הגעתי עם אי ידיעה שמלווה בחרדה.

עדנה קיבלה את פניי עם אור בפנים וחיוך גדול. 

החרדה שלי התמוססה.

עברו כמה מפגשים עד שהעזתי לחבק. 

היא חיבקה אותי בחזרה בחוזקה ואמרה: ״אף אחד לא מחבק אותי ככה״.

 

בתחילת הדרך חשבתי, שמאחר ועדנה בבית כל הזמן,

אביא אליה את העולם כפי שאני חווה אותו. 

שיתפתי אותה בחיים שלי: 

סנגהות, ריטריטים, מסעות להודו, הנכדים ואהבתי אליהם.

עדנה אמרה: ״את לא מפסיקה לחשוב לרגע, כל כך תזזיתית״.

עם הזמן למדתי להאט, לחוות מה השתיקות מכילות.

 

אנחנו קוראות יחד בקול בספרים שמרגשים אותנו.

לי עולות מיד מחשבות ואני רוצה לשוחח על זה,

אבל עדנה שואלת: 

״את יודעת מה פירוש הסימן הזה בסוף כל פיסקה?״

שצריך רגע לשהות ולהיות עם מה שקראנו.

כמה עושר אפשר למצוא בשהייה עם עצמנו.

 

יש לנו שיחות על משמעות החיים, על המוות.

המחשבה המרגיעה על המוות,

שהרי בכל הטוב שיש בחיים, שזורים גם לא מעט סבל וכאב.

הידיעה שיש לזה סוף, מנחמת. 

לפעמים עדנה גם רואה משמעות בעובדה שהיא חולה. 

היא משוחררת מכל עול של ניהול החיים השוטפים,

ומתאפשר לה להיות הרבה עם עצמה, עם ההוויה הפנימית שלה.

 

ואני מגלה שהיא עוזרת לי. אני לומדת ממנה המון.

כשאני איתה, אני חווה חיבור להווייה שלי.

למדתי ממנה לשהות, להיות עם הלב.

 

כמו פלא - באתי לתת, ואני מקבלת כל כך הרבה….

 המפגש הראשון עם נ ז״ל היה קצת מרוחק. ראיתי אישה יפה על כיסא גלגלים, מחייכת, מנומסת. אמרתי שאני לומדת בקורס ״שותפים למסע״. קורס שמלמד להיות שותף לאנשים במצוקה. הדס, מנהלת העמותה ״ידי אור״ הפנתה אותי. נ אמרה: זה ALS  שמתקדם לאט, קשה לנשום, לא יכולה לשבת אתך זמן ארוך, צריכה לחזור לחדר להתחבר למכונה. אם את מסכימה, תבואי כשאת יכולה. ויכולתי. המשכנו להיפגש כל יום רביעי.

 

בלילה שאחרי המפגש הראשון, חלמתי שקשה לי לנשום. התעוררתי, מבוהלת. חשבתי כמה לא מובן מאליו שהאוויר נכנס בקלות. חשבתי על נ שכבר שנתיים קשה לה לנשום.

 

במפגשים הבאים התחילה להרקם ידידות. נשביתי בקסם של האישה הזאת. בדרכה המיוחדת, היא הסכימה לשתף אותי בחייה.

היא סיפרה על הבושה להיראות חולה, בכתה. דיברה על ההחלטה לא להתחבר למכונת הנשמה. קבלת הדין. סיפרה על יוזמה לתיקון: שיחות עם אנשים חשובים לה, אחרי שתיקות של כמה שנים. אם בגלל מריבות, או התרחקות כדי לא לראות אותה חולה. הייתי אתה ברגעים של כעסים גדולים. כעס נורא על כלם אם לא היו שם כדי לפצות על חוסר האונים הפיסי. וכעס שלא פג מהעבר על אהובי נפשה- הילדים, האימא.

 

הרגשתי הרבה אינטימיות במפגשים שלנו, אבל זה לא היה רק שתינו. האימא של נ גם הייתה נוכחת. זו הייתה הסכמה בין שתיהן. נ הרגישה חופשיה לדבר והאימא - זבוב על הקיר.

אחרי כמה פגישות התחיל להטריד אותי ספק. האם יתאפשר לנו לדבר בכנות על כל המחשבות והרגשות? אולי נ תרצה לחסוך מאימא שלה כאב? ואני רציתי שכל מה שיש, עצב, כאב, פחד מוות, שמחה, כל דבר, יהיה לו מקום באינטראקציה בינינו. ההתלבטות הייתה קשה, לא רציתי לפגוע בליווי, וגם לא באימא.  

 

יום אחד הגעתי והכל היה שונה. התחילה תקופה של מניה. הייתה תשוקה גדולה לחיים. רצון חזק לחיות למרות המחלות, עד גיל 102.

רכבת הרים. חלומות על חזרה של היכולות. ״אני רוצה לנהוג״ ״אני רוצה לאהוב״, ״לעזור לאשה שאין לה איפה לגור״. תספורת קצרה, שיער בלונדיני, לק על הציפורניים. עיניים מבריקות, מלאות חיים, שמחה, וגם לא מעט בכי.

 

לפני כל פגישה התכווננתי להיות פתוחה לקבל כל מה שיבוא. הקטנתי מאד את הדיבור שלי במרחב בינינו. היה לה רצון גדול לספר. שיחות עם אלוהים, חלומות על הסוף המתקרב, פגישה עם אבא אהוב שמחכה שם, אבל עוד לא, עוד קצת לחיות... 

 

המחלה המשיכה להתקדם. כבר אי אפשר היה להתנתק מהמכונה שדוחפת אויר דרך הנחיריים. רק שכיבה במיטה. והרצון לחיות חזק. הרופא מציע ניתוח. נ מסכימה לחיבור לא הפיך למכונת הנשמה. דילמה: המחלה מטבעה ממשיכה להתקדם, איכות החיים מדרדרת, ומכונת ההנשמה מאריכה את חוט החיים. זכותו של החולה לבחור. נ בחרה בעבר לא להתחבר למכונה. בתוך התקף המניה היא בוחרת להתחבר. התהליך אינו הפיך. אני שואלת את נ אם היא מודעת לכל ההשלכות, ואני מפרטת. ונ אומרת: אני רוצה לחיות עוד 50 שנה.

 

ואני מנסה להקל, מנגבת את הפה, מיטיבה את מסיכת הנשימה, מדליקה לה סיגריה, מלטפת את כפות הרגליים עם הציפורניים המטופחות, והיא -תקראי מהר למטפלת... את המשיח שלי.

 

הבוקר האחרון התחיל טוב, כך סיפרו לי. פתאום נפסקה הנשימה.

  • whatsapp-icon-logo-vector
  • Facebook Social Icon
  • YouTube