לחיות עם אחים ואחיות שאינם עוד
שירה מספרת על אחותה הילה
אחותי הילה הגיעה לעולם כשהייתי בת אחד עשר חודשים. מאז, היינו צמודות כל חיינו. יחד הלכנו לגן, יחד היינו משחקות לבד ועם ילדים אחרים, היו לנו תחומי עניין משותפים וגם כשכל אחת בחרה בנתיב אחר, היינו לגמרי יחד.
בגלל הסמיכות של יום הולדתנו, אמא שלנו חגגה לנו את יום ההולדת יחד. אני נולדתי בחודש אפריל והילה נולדה בחודש מרץ, שנה אחרי, וכשהייתי ילדה קטנה לא הבנתי איך זה שאני הגדולה הבוגרת אבל להילה יש יום הולדת לפני...
והיום אני לא מבינה איך אני פה והיא לא. למרות שהיינו כל כך צמודות, כל אחת מצאה את המקומות הHיחודיים שלה אבל הקשר בינינו נשאר להיות הדוק מאד ותמיד אמרתי שהילה היא אחותי הכמעט תאומה.
אולי בגלל הצמידות של שתינו, הורי 'חיכו הפעם קצת' וכשהייתי בת שמונה נולדה דנה אחותנו הצעירה. עכשיו היינו שלוש בנות.
כשהשתחררתי מהצבא אבא שלנו נפטר באופן פתאומי כשהיה אדם צעיר, ונותרנו שלושתנו עם אמא לאחר האירוע טראומטי הזה. כשהתבגרנו והיינו בגיל הנעורים פנתה כל אחת מאתנו לתחומים שעניינו אותה אבל - היינו יחד.
הילה חיה חיים מלאי עניין. היא טיילה הרבה בעולם, עסקה בדברים שהיו קרובים ללבה והיתה מוקפת בהמוני חברים. היתה לה תכונה נהדרת, היא שמרה על קשרים עם חברים מתקופות חיים שונות ואפילו עם חברות שהיו אתה בגן - הילדים וכולם אהבו להיות מאתה כי הפיצה כל כך הרבה אור, חום, טוב, לב פתוח, צחוק וראייה של הצד היפה של החיים ובנוסף לזה נתנה לכל אחד הרגשה שהיא אוהבת אותו.
הילה היתה הדבק של המשפחה!
דאגה לכולם, שמחה להיפגש עם כולם, היתה בקשר יוצא דופן עם האחיינים שלה שקראו לה דוֹדי (במלעיל) וכמו אצל חבריה היה לה מקום כל כך משמעותי בחיינו.
כשהיתה בת 32 התגלתה בגופה מחלת הסרטן. היא עברה טיפולים כימותרפיים אגרסיביים שבסיומם חזרה לחיים לעבודה, לטיולים לחברים ולמשפחה.
נדמה היה שהמחלה מאחוריה והיא נהנתה עוד משנים של עשייה, טיולים, עבודה, קשרי חברות ומשפחה ורוח אופטימית, וכעבור זמן המחלה חזרה שנית.
שוב התמודדה הילה עם המחלה ועברה עוד סבב טיפולים אגרסיביים של כימותרפיה ובנוסף גם השתלה עצמית של מח עצם וגם אז היא נלחמה כמו לביאה, צלחה אותה ואחריה חזרה לחיים מלאים של טיולים בעולם, חברים ומשפחה.
ועברה עוד תקופה והמחלה חזרה בפעם השלישית. הילה קבלה סבב שלישי של טיפולים כימותרפיים אגרסיביים ובמהלך האשפוז תקף אותה חיידק אלים וגם אז הילה הגיבורה התגברה על החיידק האלים. היא המשיכה לקבל הקרנות והיתה בטוחה שכבר הכל מאחוריה, משהו כמו אופטימיות נצחית, אבל הפעם הזאת הסיפור היה מורכב יותר. בכל זאת הילה הצליחה להיות אתנו בחגיגת בת המצווה של הבת שלנו, אבל מצבה המשיך להידרדר.
בפעם השלישית הזו החיים זזו הצדה ואני הייתי לצדה כל הזמן. המשפחה שלי נדחקה והילה, האחות הכמעט תאומה שלי, היתה בראש מחשבותינו, של אמא שלנו, של דנה ושלי.
למרות שחוויתי אובדנים בחיי, ומותו של אבא שלנו היה כל כך טראומטי, המצב של הילה היה כבד ומלא כאב וצער. קשה היה לראות אותה בימיה האחרונים מפני שהיתה חלושה מאד ובלי תפקוד מינימלי. בבית החולים הבינו שאין עוד מה לעשות והיא שוחררה הביתה. הבנו לגמרי את המשמעות, הילה מתקרבת לסוף ימיה.
נראה היה שהיא מתחילה לא להיות אתנו. היינו במצוקה רגשית גדולה מאד ופנינו לקבל עזרה. שַמִי מעמותת 'שותפים למסע' הגיע ללוות את הילה והספיק לפגוש אותה ואותנו חמש פעמים. הוא היה אתה בסבלנות וחמלה אין סופית כשהיא היתה כבר בין מימדים שונים ואז המשיך לתמוך בנו, במשפחה, והוסיף לבוא אלינו גם בימי ה"שבעה".
הילה אהבה מאד את הזמרת דקלה ואנחנו פנינו לדקלה ובקשנו שתבוא לשיר להילה, דקלה נענתה לבקשה שלנו ובאה הביתה כדי להעניק רגעי חסד. היא שרה לה את השיר 'ואם פרידה' . מילות השיר כל כך התאימו:
ואם פרידה
אז שיהיה שלום בינינו
אם כבר שלום
אז שיהיה מי שישמור עלינו
ואם עוזבים נשאיר את הכל מאחורינו
עד היום שמישהו יפגיש בינינו...
דקלה שרה לה אבל הילה היתה כבר בין העולמות ומותה שהיה בנר חמישי של חנוכה 2020 והגיע מהר, היה עוצמתי וכואב באופן שמלווה אותי עד היום ואני מקווה שאולי גם משם, ממרומים, היא ממשיכה לשמור עלינו.
כשליווינו אותה למקום מנוחתה הסופי השמענו לה את השיר שחררי שמח. אני מקווה ששם, במקום שבו היא נמצאת, במקום שאליו הגיעה כשהיה זמנה, היא שחררה בשמחה את הגוף והמשיכה הלאה מרחפת מעלינו ומפזרת את האור המיוחד שהוא רק שלה.
כתבנו על הקבר:
הלכת והשארת הרבה ממך
הילתך תאיר דרכנו לעד.
במלאת שנה למותה, על קברה של הילה אמרתי את הדברים הבאים:
"לפני 24 שנים נפער בלבנו חור כשאבא מת. נשארנו ארבע נשים קטנות, אמא והבנות שלה, הבנות שאמא היתה כל כך גאה ביופיים היחודי של כל אחת ואחת מהן.
לפני שנה התרסק והתנפץ לבנו לרסיסים כשהילה מתה. נשארנו אמא, דנה ואני, כואבות שבורות והמומות מהאובדן.
התחלנו מסע חדש שבו אנחנו לומדות לצעוד מחדש פה בעולם, מסע של ריפוי הלב, מסע שבו הכל אחר, שונה בלעדיך. במסע החדש אני לומדת ומכירה אותך כמו שלא הכרתי. לומדת איזו נשמה גבוהה היית ומתחברת לנשמה הגבוהה שאת נמצאת עכשיו.
במימד הזה היו לך כל כך הרבה תפקידים משמעותיים וחשובים בחיים של כולנו. היית הבת של אבא, היחידה שצפתה אתו במשחקי טניס וכדורסל ונתנה לאבא הזדמנויות לעשות דברים שדנה ואני לא התחברנו. היית הבת האהובה של אמא, שתמיד אוהבת ולא אומרת מילה רעה על אמא שלה, נותנת את התחושה שהיא האמא הכי טובה.
שותפה לנסיעות ברחבי עולם, שותפה לדירה התל אביבית, קשר נשימתי חזק שלעולם לא יופר.
היית אחות לדנה ולי, תמכת, עזרת, פירגנת, פתחת את הלב והבית שלך בפנינו תמיד ונתת לנו, לי ולדנה, אהבה שלא תלויה בדבר, אהבה שמעולם לא חוויתי.
היית חברה: מפרגנת, זורמת, נדיבה, מצחיקה, חמה, מדביקה ומחברת בין כולם.
ודודה, דודי: הדודה האלופה, הגיבורה, המפנקת, המחבקת, הדודה שמסדרת את העבודה שלה כך שתוכל לקחת לחוגים. דניאל, הבן של דנה, אמר "לא היתה ולא תהיה כמו דודה" ו.. "אין על דודי בעולם". היו לך הרבה תפקידים פה והיית צריכה כבר לסיים ולעבור למימד הבא, לתפקיד חשוב ומשמעותי להמשיך הלאה.
בשנה הזו המשכנו לחגוג את החגים, את יום ההולדת שלך ושל כל האחיינים האהובים שהיית מחוברת אליהם.
בשנה הזו אנחנו מתחזקות ונשברות ושוב ושוב עוד לא יודעות איך להכיל את הגעגוע. הגעגוע ששורף את גופנו, את הכמיהה לעוד חיבוק, עוד נשיקה בלחיים עם הנמשים שלך.
אני מחכה כל יום ללילה, כי את מגיעה אלי כמעט כל יום בחלומות שלי. שם אנחנו נפגשות, בוכות, מדברות, מתחברות ומתנתקות שוב.
אז בינתיים אחותי נפגש בחלומות עד המפגש הבא."
שירה, אחות של הילה
