לחיות עם אחים ואחיות שאינם עוד
המסע של עמרי - ענבל מספרת על אחיה

אחי עמרי נפטר לפני שנתיים ושמונה חודשים. מאז הוא נמצא איתי באופנים שונים אשר ממשיכים להתפתח ולהשתנות.

אני לא אנסה אפילו להתחיל לספר עליו, על אחי, מכיוון שזה בלתי אפשרי לצמצם אותו למילים ולשורות. אני אספר על תהליך מותו, על המתנות שקיבלנו כולנו בדרך זו ועל המוות שצעד ברור ובהיר לצד ובתוך החיים במשך תשעה חודשים.

 

מחלת סרטן הלבלב של עמרי נמשכה כתשעה חודשים, משך זמן של היריון, חודשים של המתנה שבסופם נולד תינוק חי, עם הבטחה ועם עתיד. אצל עמרי אלו היו תשעה חודשים של משהו שנובט בגופו אבל בדרך הפוכה - לא דרך שמביאה חיים אלא דרך שמביאה סופיות ומוות.

 

במהלך התקופה הזו קיבלנו הזדמנות של זמן. זמן להבין, להטמיע תהליכים, להתכונן. לקבל. כמו אבולוציה של התפתחות לקראת סוף ידוע מראש.

בתחילת גילוי המחלה עלתה אפשרות שעמרי יעבור ניתוח וויפל, שאמור היה להיות ארוך ומורכב במיוחד ולא נתן הרבה מאד סיכוים אבל עמרי רצה לעבור אותו. הוא רצה לחיות.

 

כשהגיע היום עמרי הוכנס לחדר הניתוח, חיכינו, אמא אבא ואני במסדרון לקראת שעות המתנה ארוכות. לאחר זמן, קצר משנערכנו אליו, יצא הרופא. לפי הבעת פניו הבנו שמשהו לא טוב קרה שם בחדר הניתוח "התחלנו... וראינו אין טעם להמשיך...".

הרגע הזה הרגיש כמו שמשהו חזק ושחור בלע אותנו לתוכו. היינו מבולבלים ידענו שזה אומר שאין עוד תקווה אבל כמובן שעוד לא הפנמנו את זה, איך בכלל ניתן לתפוס דבר כזה? לא ידענו איך ומי יבשר לעמרי, האם זה אנחנו שנבשר לו? מה נאמר לו... איך בכלל אפשר להגיד את זה...

עמרי התעורר מהתאוששות ודבר ראשון הרים את חלוק בית החולים. הוא ראה שאין כמעט צינורות צמודים לגופו ומיד הבין... תלש את צינור האפידורל היחיד שהיה מחובר אליו ורץ מהחדר כשהוא סוער מאד. היינו מבוהלים, הבנו שהוא צריך לעכל את ההבנה הנוראה שצנחה עליו, וגם עלינו, לעכל את חוסר התקווה ואת הידיעה שבאמת הסוף בטוח וכנראה גם קרוב.

רצנו לחפש אותו ברחבי בית החולים ומצאנו אותו בקניון של בית החולים שהיה הומה אדם, קולות וחיים.

ישבנו שם בחוץ, היינו איתו ביחד כולנו. בחיבוק ובמגע. היינו ממש עליו.

לא ידענו עדיין מה להגיד ואיך לתקשר את זה, אבל מה שלא אמרנו ומה שכן אמרנו היה בקרבה. לצידו, ואיתו. אני זוכרת תחושת חום גדולה ונחמה בביחד הזה.

הצלחנו אפילו לצחוק.  עכשיו כשאני חושבת על זה אני מבינה עוד קצת כמה חזקים החיים

ועמרי, שאפשר את זה.

בערב, המומים, פעורים, מבוהלים וכאובים הלכו ההורים שלנו כמו הצל של עצמם כל אחד לביתו.

אני נשארתי לישון עם עמרי, למרות שבן זוגי ושני ילדיי הקטנים באוסטרליה, עולמי הצטמצם עכשיו לחדר של עמרי בבית החולים. לא היה מקום אחר בעולם שרציתי להיות בו.

 

היינו עדיין במחלקה כירורגית לאחר התאוששות מהניתוח שלא קרה, האווירה היתה של הלם, מועקה נוראית ועצבות עמוקה. עמרי הרכיב דגם מטוסים מבלזה, מרכין ראש, שותק ואז אומר משהו ואז שוב שותק. אני זוכרת שניסיתי לעודד...  עוד לא קיבלתי את המוות.

לאחר חצות נכנסה אלינו לחדר תמר, תמר היא אחות אונקולוגית שנוצר בינה ובין עמרי קשר קרוב ומיוחד. תמר נכנסה לחיי עמרי ולחיינו ומאז לא עזבה.

היא סיימה משמרת וידעה באיזה מצב נמצא עמרי ולכן באה. הם התחילו לשוחח. לגעת.

לא לברוח ולא להסתתר מאחורי אמירות וקלישאות. עמרי אמר "אני מבין שאני הולך למות" ותמר ענתה "אתה מבין נכון". ״כמה זמן נשאר לי"? שאל עמרי "לא יודעים כמה זמן, אבל מה אתה רוצה לעשות עם הזמן שנשאר?" שאלה. עמרי התחיל לחשוב. שתק וחשב.

במהלך אותו לילה כתב את כל מה שעלה במוחו ויצר רשימה של דברים שהיה רוצה להספיק לעשות. הרשימה הטהורה מעידה על הנפש הייחודית שלו, הוא כתב שם שהוא רוצה ללמוד לעבוד עם עץ, להתנסות בירי בחץ וקשת (ולקלוע למטרה), ללמוד ולהתנסות בכיפוף מתכות, לדוג, ליצור בזכוכית, להצליח למצוא ולהרכיב מחדש דגם לגו טכניק (דגם נוסטלגי מהילדות), לעשות קורס נגרות, לקחת את האחיינים שלו למוזיאון המדע, לשמוע הרצאה חיה על אסטרונומיה, לצפות בכוכבים בטלסקופ משוכלל ובין היתר... לראות את הזהר הצפוני.

בבוקר ראינו את הרשימה... במעשיות רבה העלתה אותה תמר לפייסבוק ונתנה לה שם חשיפה שהגיעה די רחוק, לא תארנו לעצמו איזה הד אדיר וכמה תגובות תיצור הרשימה של עמרי. הרשימה הפכה להיות ויראלית והגיעה לאלפי אנשים. ההיענות לעזור לעמרי בכדי להוציא את התכניות אל הפועל היו מידיות. והן הפיחו חיים בתוך תהליך המוות.

מישהו הביא לעמרי טלסקופ לצפיה בכוכבים, מועדון קשתי ירושלים הזמינה אותו להתאמן, עשרות אנשים הציעו לתת מעצמם לעמרי, זה היה מרגש כל כך .

התכניות בחלקם עזרו להחזיק את עמרי חיוני, אך היה משהו שאז לא יכלותי להבין, בשביל עמרי תחושת המימוש באה יחד עם חרדת הספירה לאחור. כל פעילות, כל תכנית, כל הגשמה באיזשהו מקום גם סימנה את ההתקדמות אל הסוף.

הזהר הצפוני באמת היה חלום שקשה להשיג אותו אבל אצל עמרי הבלתי אפשרי הפך לאפשרי והנגיעה (אפילו מאגית) שלו באנשים גרמה לכל השפע שקבל בתקופה הזו של שארית חייו.

גיא גפן הוא ישראלי שעבר לחיות בלפלנד בעקבות התאהבות בתופעת הזוהר הצפוני והפך למדריך טיולים לכל אלה שחולמים לראות את אורות הצפון. הוא גם קרא את הרשימה של עמרי והיה חדור מוטיבציה להגשים את חלומו.

באוגוסט הודיע שהוא מגיע לארץ לביקור משפחתי לכבוד יום הולדתו ולקראת ראש השנה, הוא הבין שמצבו של עמרי דוחק והציע לעשות "ערב זהר צפוני" פרטי לעמרי וליקיריו. ערב של הרצאה, צילומים והסברים. הערב היה בביתה של תמר ובת זוגתה אפרת ועמרי, שימים ספורים קודם לכן יצא מביה"ח להוספיס בית והיה כאוב וכבוי, התמלא באותו ערב בחיים מחודשים, הוא היה נינוח והתמסר בהתרגשות לגיא ולערב המיוחד הזה במפגש שהחל ביום חמישי ונמשך לתוך ליל שישי.

באחת בלילה גיא אמר שלפי המכ"ם שלו בסוף השבוע הבא ישנם סיכויים מצוינים לראות את הזהר והציע לעמרי להחליט האם קופצים למקום המרתק אך מפחיד הזה, ועמרי בנחישות רבה אמר בביטחון שהוא רוצה.

היו לנו בסה״כ שלושה ימים לארגן את ההפקה המורכבת הזו, כרטיסי טיסה, ביטוחים מורכבים, תיאומי הסעות ומקומות לינה, חיפוש והשגה של תרופות נרקוטיות בכמויות מופרכות, כסא גלגלים, אינפוזיות, מחולל חמצן נייד, אישורים רפואיים וכמובן מימון לנסיעה, כסף שגויס בגיוס המונים שתרמו המוני אנשים טובים נדיבים ומרגשים כדי לעזור לעמרי להגשים את החלום.

לא האמנו. ביום חמישי בלילה פגשנו לראשונה את גיא וביום שני שלאחר מכן היינו כבר על מטוס ללפלנד! עמרי ונורית בת הזוג שלו, אמא שלנו, תמר גיא ואני. 

את המסע הזה קשה מאוד להביע במילים, אלו היו חמישה ימים מכוננים להמשך חייו של עמרי לעבר מותו.

חמישה ימים של לב פתוח בהם החיים והמוות כמעט והתאחדו. עמרי פתח בכה ושיתף בכנותו התמה והמרגשת את פחד המוות שלו. בכינו כולנו, התייפחנו ביחד בחיבוק עוטף, בחיבור ובהכלה.

אלו היו ימים של כאב, בכי, שמחה, אמת, צחוק, טבע, גרמי שמיים, ויופי אנושי אדיר, ארוחות משותפות ושיחות של שעות על מה שבדרך כלל לא פשוט לדבר עליו, היתה קרבה גדולה ולבבות פתוחים.

ימים של נגיעה ישירה כל כך במוות, אבל עדיין ממרחק בטוח.

זה היה כמו ללטף את המוות, כמו לשיר אותו. להיות ביחד בתפאורה של לפלנד, עם העומקים ועם הבור שנפער בגוף, עם החרדה העצומה ועם לב פתוח כמו שמעולם הוא לא היה ואהבה כל כך טהורה וחשופה שהאירה הכל ועטפה בנחמה ובקדושה.

המוות היה של עמרי, אבל מאותם ימים הוא לא נשאר איתו לבד.

זה היה עמרי שהצליח למגנט את כולם סביבו ולהפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי.

להזמין לאפשר ולהכניס אותנו להיות שם אתו.

וברקע היה גיא, שלרגע לא שכח את המטרה שלשמה ״המשלחת״ הגיעה ללפלנד, הוא היה מחובר למכ"ם שלו ולפי הנחייתו עלו כולם על הרכב ורדפנו אחרי הזהר. זה לא היה מסע פשוט, זזנו ממקום למקום נסענו נסיעות ארוכות, זו היתה הרפתקאה אמיתית וזרמנו בתוכה בספונטניות מעוררת השתאות בעיקר ביחס לעובדה שאנחנו מטיילים עם חולה במצב קשה.

ביום שישי הגענו לביקתה על גדת נהר, מקום כל כך יפה ומיוחד, בדיוק שבוע לאחר שהכרנו לראשונה את גיא, שם רחוק רחוק בביתה של תמר.

היתה שקיעה ואוירה קסומה, בישלנו ביחד ארוחת שישי, עמרי ונורית רקדו בספונטניות לצלילי la vie en rose של לואי ארמסטרונג.. נמסנו.

לאחר קידוש וברכות פתאום דרך דלתות הזכוכית הבחנו שזה מתחיל! התחיל המופע השמיימי! התפרצנו החוצה בצרחות של התרגשות, הנה זה קורה. בלילה המסכם למסע.

מראה מפעים ועוצמתי רקד לכבודנו בשמיים בריקוד מרהיב שנמשך כל הלילה.

עמרי העניק לנו את המתנה הזו – להיות יחד מול הטבע במלוא עוצמתו. מול ההוד, ההדר הפלא ותחושת האינסופיות.

היינו בחוץ עד השעות הקטנות של הלילה חווים את ההתעלות השמיימית הזו, עמרי עבר לכיסא גלגלים ורצנו אתו במרחבים מתחת לשמיים שזזו מעלינו בגוונים זרחנים כמו מנסים לכתוב לנו משהו.

בבוקר, הזריחה עוד האירה לנו שאריות של זוהר יומי וכולנו היינו מלאים. נסענו 6 שעות חזרה לרובניימי, העיר הקרובה ממנה לקחנו טיסה להלסינקי ומשם טיסה נוספת חזרה לישראל. בשדה התעופה בהלסינקי היתה לנו שיחה מסכמת בין כולנו, ובה הכרה והודיה על מה שהיה המסע הזה עבורנו ועל מה שעברנו שם יחד. המסע לכאורה הסתיים, אבל משהו גם רק התחיל.

 

חזרנו הביתה מורמים כולנו, בימים הראשונים לחזרה האנרגיות של עמרי היו מאוד גבוהות ומרוגשות, משם הוא הלך ונחלש. כשבוע לאחר מכן נפגשנו שוב כולנו אצל אמא לראות את סרט המסע שתמר ערכה ולהפרד כולנו מגיא שטס באותו הערב חזרה ללפלנד. גם אני יום למחרת לאחר יותר מחודש בארץ טסתי לילדיי ובן זוגי באוסטרליה, כשידעתי שבקרוב אשוב לארץ, אבל לא תיארתי לעצמי שזה יהיה כעבור עשרה ימים מרגע חזרתי למלבורן.

מצבו של עמרי התדרדר והוא התאשפז שוב, באחת השיחות עם תמר מאוסטרליה הבנתי ממנה שכנראה לא נותר עוד הרבה זמן.

טסתי חזרה לארץ לבית החולים. שניים עשר יום לא עזבתי את בית החולים יחד אתו הייתי לילה ויום, והיינו אמא ואבא ונורית ותמר, והגיעו בני דודים, כמו ידעו לבוא ביום הנכון להחזיק את היד של עמרי ולומר את אהבתם ופרידתם ללא פחד. אמא ואבא ליטפו והרעיפו אהבה על הילד שלהם כאילו הוא תינוקם שזה עתה נולד, כשלמעשה הוא על מיטת מותו.

נוכחותו של המוות גברה, ראינו על עמרי שהוא רואה אותו, מסתכל עליו מדבר איתו, ושהוא מבין שכבר אין מקום למשא ומתן ושזה מגיע.

הייתה חרדה באוויר והיתה אהבה, נוכחות גדולה ולב פעור.

תחושה של התכנסות מקודשת. היינו שם כולנו יחד אתו.

אולי לא מפתיע שזה היה שוב ערב שישי, זמן שקיעה, עם צאת כוכב ראשון שבו נפרד עמרי מאיתנו ומהעולם כפי שהכיר אותו.

 

תהליך מותו של עמרי האיר מחדש את חייו ואת מותו. עמרי העניק את עצמו ואיפשר לחברות ולאהבה טהורה ויתכן שנפרד מהעולם אולי ולו במעט כשהוא קרוב יותר, מפויס ושלם יותר.

Picture2.jpg
Caring

במרחק שיחת טלפון
קו חם למתמודדים עם מצבי חיים קשים

הצטרפות לרשימת התפוצה
שלנו במייל
​אתם יותר טיפוסים של מיילים?
מוזמנים להצטרף לרשימת התפוצה שלנו במייל ולהתעדכן אחת לשבוע בפעילויות השותפות של העמותה.
מפגשים ואירועים שאסור לכם להחמיץ
(כי מי יודע מתי כל הטוב הזה יסתיים...)
מפגשים, קורסים, סרטים ועוד

כל הפעילויות שלא תרצו לפספס

ממש כאן 🔽

הצטרפות לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלנו
בקבוצה תוכלו להתעדכן על כל הפעילויות שלנו מראש - אירועים, קורסים, מפגשים ופעילויות מיוחדות.