אורן גדל בחיפה, היה אהוב מאד ופעיל בתחומים מגוונים. בנעוריו נסע עם משפחתו לשליחות בארה"ב למספר שנים וכשחזר לארץ, התגייס בגיל הגיוס ליחידה מובחרת בחיל המודיעין ושם כהרגלו בלט בתכונות המיוחדות שאפיינו אותו.
 

כשהיה בן 31 התחתן עם גילי ושנה לאחר מכן נולד אריאל בנם שהיה משוש חיים. אורן היה כבר בצלה של המחלה וכשהיה אריאל בן שנה בלבד נפטר אורן.
 

אדם מיוחד במינו היה אורן. אנושי מאד ובעל אינטליגנציה רגשית בולטת במיוחד. גם כשהיה חולה התמקד בטוב, בחיים ודבק באופטימיות שאפיינה אותו. הוא לא התלונן למרות קשיים ומגבלות שנתקל בהם.
 

חיה וטוביה הוריו ותמר וענת אחיותיו מספרים, כל אחד לפי דרכו:
"בצלילות רבה כאילו ידע בתוכו שהוא הגיע לעולם לתקופה ואנו אלה שזכינו ליהנות ממנו".
 

דרך אורן הבנתי את העולם. אורן בא לעולם בנינוחות וככל שגדל, בלטה עובדת היותו כל כך מלא באהבה הומור וקסם. היכולת שלו לגעת באנשים היתה דומיננטית והשילוב של חוזק ומנהיגות באו בטבעיות וזאת מבלי לפגוע באחר ומבלי להתנשא. הוא היה מלא כריזמה.

לאורן היתה גם יכולת לראות את העולם בדקויות והוא היטיב להבדיל בין העיקר לתפל. הוא לא חשש להביט לקושי בעיניים, תכונה שליוותה אותו לאורך שלבים שונים בחייו: מימי נעוריו, דרך שירותו הצבאי, קשיים שצצו בחיים באופן טבעי וכלה בהתמודדות במחלה.  

היו בו הכישרון והמתנה המיוחדת להיות מותאם לכל סיטואציה, להיות מכיל ונוכח, מדויק ונאמן לעצמו ולעולם לא על חשבון הזולת. תמיד בשקט, בכבוד ועם זאת בציניות ובעוצמה. הוא ידע לגרום לאנשים להוציא את המיטב מעצמם.

"הכנפיים שלו היו רחבות כל כך ומעולם לא שרטו ולא פגעו באחר."
 

גם בצבא הוא היה... אורן. כריזמטי, שקט אך חזק, נינוח והרמוני. כך, בנונשלנטיות הטבעית שלו סחף אחריו גם את האחרים ונתן להם להרגיש שלידו הם שווים.  

אמא חיה מספרת ששאלה אותו פעם "אורן, מה עושה אותך כל כך אהוב?".
"כי אני צנוע" הייתה תשובתו של אורן ומפיו, זו נשמעה התשובה האמיתית ללא התחכמויות.

תמר וענת נושאות איתן את אורו הזוהר והטוב של אחיהן וכשהן מציינות זאת אבא טוביה שותק מקשיב ויודע. 
גם בתקופת המחלה היה אורן כדרכו, מישיר מבט ומפוכח לגמרי. חכם, מדויק ונאמן לעצמו. 
היתה בו נוכחות ואצילות גם בחייו, גם בדרך ההתמודדות עם המחלה וגם אל מול המוות.
 

ונשארו האוהבים: ההורים, החברים, הגיסים, בני המשפחה השונים, האחיינים, גילי רעייתו ובמיוחד אריאל בנו שהוא תמצית מזוקקת של אורן, מזכיר אותו ודומה לו בדברים מגוונים. 
 

לאחר מותו יצא ספר זיכרונות ובו צילומים ודברים שכתבו לו ועליו אנשים שאהבו ואוהבים. 
לקט קטן מהספר:
אמא חיה - אורני יקר, בלי מלים עולם שלם עובר דרכך אלי. עיניים תכולות מישירות ומעניקות את החום הגדול ביותר שאם זוכה לו מבנה.
אבא טוביה -   מתגעגעים לטלפון שלך בכל יום שישי, לשמוע מהצד השני את המילים שבת שלום אבא'לה. ואחרי זה, לאמא היית אומר "אמא'לה". שתי המילים שהיו שמורות לך, שכה אהבנו.
תמר – ולפעמים אני מגלה שאני חושבת שלא באמת מתת, רק נאספת חזרה לעולם שממנו באת, כי הזמן שעובר רק מחזק את הידיעה שהיה בך משהו על – אנושי, בלי אידאליזציה. נטו.
ענת – אימוש ואבוש שלי, רוצה לומר לכם שבפעם השלישית יצא לכם מושלם. אני יודעת אמא, שאסור לומר על אורני שהוא מושלם, אבל נראה לי שעכשיו כבר מותר.
גילי – באותו ערב בו פגשתי את אורן לראשונה, קפצו אלי הגומות שלו. אח הגומות שלו.  מבט שובב מלא חיים, לא מה שדמיינתי שאופייני לרב - סרן בצבא. באותו רגע בבר תל אביבי בשלמה המלך, אורן נגע בי בעוצמות שלא ידעתי אז להבין. משהו בשילוב בין הנונשלאנטיות שלו עם הענווה שלו כאילו דיברו אלי מבלי שהתאמץ, הוא היה פשוט הוא.
ועוד מוסיפה גילי:
הדרך שבה אריאל אוהב ומעריך אוכל טוב. לא משאיר כלום בצלחת ושותה את המיץ של הסלט בסוף ועם רעש כמה יותר רעש. כזה שגורם לך להבין כמה זה טעים (ובלב אני אומרת, אתה כמו אבא שלך אתה...).

אוהבים ומתגעגעים נוספים:
* אם היו אומרים לי לתאר את אורן במילה, הייתי אומר מילה אחת: מאוזן. נע בקצב משל עצמו. איזון מדהים של חכמה, רצינות, שטות, צחוק ואהבת חיים.
* אורן היה תוקף החולשות האנושי החזק ביותר שהכרתי. אנשים מולו היו כמו נייר פרגמנט – חשופים בצריח האנושי.
* "כשכלום לא הולך, עצור הכל ולך לשתות קפה בחוץ." - עצת זהב של אורן.
* איתו הקפה היה מתוק יותר וטעם החיים הורגש במלוא עוצמתו.
* מבחינתי הוא היה הנעים ביותר להיות בסביבתו. נקודה. סוף.

 

היה איש – וראו: איננו עוד
קֹדֶם זמנו מת האיש הזה.
(אחרי מותי / חיים נחמן ביאליק)