טקס אֵבֶל אישי
איילת מאיר
ריטואלים וטקסים הם מאפיין אנושי בסיסי בכל מקום בעולם, ובכל זמן ותקופה, כמעט כמו לשיר ולרקוד, לבכות ולאהוב.
טקסים הם הדרך בה כל התרבויות התמודדו ועדיין מתמודדות עם שינויי חיים, מעברים, קשיים ואיומים, שמחות ותקוות.
טקסים היו הרפואה והפסיכולוגיה, האמנות והדת של תרבויות רבות מספור, עד שכמעט נדמה שלא לערוך טקסים, כפי שהדבר מקובל בתרבויותינו, הוא הדבר הבלתי הגיוני בעליל.
טקסים הם מאפיין בסיסי של היותנו בני אדם. ילדים עושים טקסים כל הזמן: הם מתחפשים, הם עורכים משחקי דמיון כאלה ואחרים, מלחמות, הכתרות, חגיגות ואינסוף ריטואלים טרנספורמטיביים.
בבסיס פעולת הטקס נמצאת היכולת האנושית, שלא לומר הצורך האנושי, להשליך מעולמנו הפנימי על ייצוג חיצוני. כלומר, טבעת הנישואין הזאת, שהיא חפץ חיצוני, תסמל עבורנו מיום שנענוד אותה, כל דבר שקשור לנישואינו. היא תהפוך אותנו לאנשים אחרים, גרסה נשואה של עצמנו. עברנו טרנספורמציה בעזרת חפץ. ואם נצטרך שלא לענוד את הטבעת, יהיו לזה השלכות רגשיות אמתיות.
טקסים קבוצתיים ואישיים משחקים תפקיד חשוב במיוחד בהתמודדות עם אבל ואובדן. חִשבו על הטקס הזה שנערך באנגליה.
אדם שעומד לפני מותו מתכנס עם כל חבריו באולם הקהילתי. כד גדול מקרמיקה שהוכן מראש לפי בקשתו מוצב במרכז החדר. כל אחד מן המשתתפים בטקס, חבריו ובני משפחתו של הנוטה למות, נעמד ומקריא מכתב שכתב, ובמכתב הוא מספר על משמעותו של אותו אדם בחייו, ומוסיף משהו, צידה לדרך. המכתבים נאספים אל תוך הכד הניצב במרכז והוא הולך ומתמלא. במקביל, באופן סימבולי אך אמיתי לגמרי, אנו יודעים כי חייו של אותו אדם הולכים ואוזלים.
טקס האבל האישי הפשוט ביותר והמוכר ביותר הוא הדלקת נר. יש משהו בנרות באופן כללי, ובהדלקת אש באופן מיוחד שנוגע ברבדים העמוקים ביותר שלנו כבני אדם. האש נדלקת, היא כבה, היא שורפת ומכלה, יש משהו ארכיטיפי עמוק בשיתוף הפעולה שלנו עם האש. היא קצת דומה לנו. בספר משלי כתוב "נר ה' נשמת אדם", כלומר מנקודת המבט האלוקית, האדם דומה לנר.
הדבר החשוב ביתור בטקס על כל גווניו וצורותיו היא המשמעות. הטקס יוצר התכוונות למשמעות. תהליך יצירת טקס אישי שולח אותנו להתבונן במשמעות ולשאול אותנו בדרך יצירתית ואותנטית כיצד היינו רוצים לבטא את המשמעות הזאת. מה חשוב לנו? לגלם את האהבה שלנו לאדם שנפטר? לשלוח אותו באהבה לדרכו ולהמשיך בחיינו? לציין את התהליך שעברנו עם מותו של אותו אדם? אולי האדם הזה עדיין בינינו ויכול לקחת חלק בטקס? מה חשוב לו?
אני אישית מאמינה ביותר בטקסים קהילתיים. לא סתם בכל התרבויות אֵבל כלל לא היה נחשב דבר אישי אלא לדבר שבאחריות הקהילה כולה. אבל מבקש קבוצה של גופים המהדהדים זה לזה באופן סומטי, כך אני מאמינה ונוהגת. גם ביהדות, ה"שבעה" היא עניין קהילתי ולא משפחתי אישי. כמובן שבתרבות המערבית , תרבות אינדיבידואלית כל כך, הצורך בטקס אישי, טקס שהוא רק שלי ונבנה על ידי, גדול יותר.
טקס טוב הוא טקס פשוט, אין צורך בפעולות מורכבות ומתוחכמות. הנפש מבינה פשטות. היא צריכה כנות, אותנטיות, רצון וכוונה והטקס יפעל את פעולתו. אין צורך גם להיפטר מספקות ומציניות. זה יפעל גם כשהם ברקע. העיקר לעשות. לכוון ולעשות.
אז בואו נפתח את הלב והראש ונבנה טקס קטן לנו ואולי גם לסובבים אותנו. בואו ננסה. אי אפשר לטעות. בואו נפתח את הנפש למרחבי העולם ונסכים להיפגש בנקודה בה היצירתיות, הנפש ואהובינו נפגשים.
איילת מאיר – מנחה טקסי אבל קהילתיים ומטפלת בפסיכותרפיה גוף נפש
