לחיות עם אחים ואחיות שאינם עוד
מירב מספרת על אחותה תמר
תמר היתה אשה מיוחדת במינה. היא היתה מגוונת, צבעונית ומרתקת באישיותה ובראיית העולם שלה.
תמר נפטרה בגיל 56 לאחר התמודדות עם מחלת סרטן שתקפה אותה פעמיים.
תמר היתה אשת משפחה מדהימה. היא היתה עמוד השדרה המלכד של כולם, של משפחתה הגרעינית: בעלה ושלושת ילדיה ושל המשפחה המורחבת, ונוכחותה היתה מורגשת בכל.
כאשר חלתה לראשונה בגיל 47 החליטה לעשות תפנית בחייה. עד אז עסקה בשלל עבודות: ביטוח, הוראה, עיצוב פנים ועוד. כשחלתה, החליטה לסגור את העסק של עיצוב הפנים, שהצליח מאד, ולהתפנות לדרך חדשה.
היא למדה אימון, חיטטה בנפש האדם ובנפשה שלה, למדה טרילותרפיה אצל המאסטר נסים אמון, שילבה בין תחומי הנפש השונים והעלתה אותם למודעות בבלוג שפתחה בפייסבוק – חיים ורוד.
הבלוג הפך להיות מפעל חייה ששלושה יסודות הרכיבו אותו: חמלה, תשוקה וזרימה ואלה למעשה המאפיינים של האישיות המיוחדת שלה. הבלוג הפך להיות קהילה שבו ביטאה את ראיית העולם שלה את אמונותיה, את החמלה, הסקרנות בעיקר הכנות והטוהר שאפיינו אותה כל כך.
תמר תמכה באנשים שהיו במצוקות שונות ונזקקו לאוזן קשבת ויד מכוונת. את אלה העניקה בשפע, באמונה ובאהבה. נקודות ההתבוננות שלה על החיים, ההנגשה של העולם למי שזקוק ואינו יכול להגיע אליו בכוחות עצמו, הניסיון ותאוות החיים המידבקת שלה היו מזור לאנשים לא מעטים.
תמר אהבה את החיים, את העולם, את האנשים. בכל דבר ראתה יופי, צבע, עניין והזדמנות. היא אהבה מאד לטייל במקומות שונים בארץ ובעולם ולשלב את המסע גם בפרויקטים ייחודיים. בקמבודיה שאליה הגיעה לתקופה מצאה עוד משמעות.
בארץ הרחוקה והשונה כל כך מישראל המוכרת, התנדבה עם חברות בבתי ספר מקומיים, הקימה, בנתה, צבעה, סיגננה והשאירה את החותם האישי שלה גם שם.
כאשר סוף סוף נראו באופק שנות חיים פחות אינטנסיביות, עם פחות מחויבויות ואפשר היה להקדיש אותן באמת רק לדברים אהובים, הסתערה עליהן תמר בדרכה. היא נסעה לטייל בדרום אמריקה עם שני בניה וג'קי בעלה.
שלושה חודשים טיילו שם וכשחזרו מלאי חוויות ומרץ לטיולים הבאים, התברר שהמחלה חזרה ותקפה את גופה.
הפעם היה בה כעס. לא התאים לתמר להיות חולה שוב. היא היתה מלאת תשוקה לחיים ורצתה לחיות ולהגשים את אין ספור התכניות שהיו לה אך המחלה טרפה את הקלפים ועצרה את הכל.
לפני כשנה, לאחר מאבקים במחלה, המריאה תמר שלנו ועפה מן העולם ואנחנו בוכים את לכתה וזוכרים אותה ללא הפסקה.
עבורי תמר היתה (ועודנה) חברה, מדריכה, אשה מעוררת השראה וזכיתי בעיקר שתהיה האחות הגדולה והמיוחדת שלי.
המפגשים המשפחתיים הראשונים לאחר מותה היו קשים. היא כל כך חסרה וכולנו הרגשנו את הבור הענק שנפער במותה.
במהלך הזמן הרגשתי שהחומר הרב שהשאירה אחותי מאפשר לי להמשיך להיות אתה באמצעות פוסטים שכתבה שבהם הזכירה את המשפחה, צילומים שבהם היא מופיעה ויצירות שעשתה.
מכל אלה הרכבתי מעין ספרון שמתאר רק שנה אחת מכל האוסף שהותירה מימי המחלה. אני מתכוונת במהלך הזמן להקיף עוד שנה ועוד שנה מימי מחלתה ומימי חייה בכלל וליצור את הספר של תמר.
אני מוצאת שהעיסוק בדברים שלה נותן לי משמעות ויכולת להיות עוד עם אחותי, לנצור את הזיכרונות שלנו ולפרק ולעַבֵּד את הכאב.
דבר נוסף שהשאירה תמר הוא יצירה שמורכבת מאוסף של פסלי ראשים שפיסלה בתקופת מחלתה. לכל ראש נתנה משמעות. לאחר מותה לקחה חברה טובה שלה את הראשים ושיבצה אותן כלוח תצוגה שניתן בתודה ובהערכה לבי"ח איכילוב ושם היצירה תלויה עד היום.
מתוך דברים שכתבה תמר בבלוג חיים ורוד
החיים לא יכלו להיות יפים, נעימים או מרתקים יותר... חצי שנה אחרי ומהפך!
את חולה בסרטן כרוני דרגה 4!
תשכחי מטיולים
תשכחי מהחיים הקלילים
הזורמים.
בעיקר מהחיים שנדמה לך שאת טווה לעצמך.
האמנם?
זאת נקודת שבר ענקית.
המחשבה שמאבדים שליטה.
ההבנה שהשליטה עליהם לא היתה מעולם שלך, ואז, רק אחרי הרבה עליות וחקירות בתהומות הנפש וההיגיון מגיעים למסקנה.
השליטה היא על המיון.
על הבחירה
על מה באמת אכפת לך בחיים?
איך בוחרים לחיות את החיים למרות המגבלות והקשיים?..
יום יום, צעד צעד, עם הרבה תמיכה
הרבה סבלנות ומודעות
לא פשוט, לא תמיד כיף
נוגע בכל ובכולם.
יש חותמת לתמר שהיתה פה, ועודנה...
מירב, אחותה של תמר.
