חיים, מוות ומשמעות
מחשבות על החיים ועל סופם
המפגש עם שינוי, מחלה ומוות מעורר שאלות על הדרך שבה אנחנו חיים, על מה שחשוב לנו ועל האפשרות להיות לצד אד ם אחר.
כאן אספנו מאמרים ומחשבות ששותפו בשותפים למסע לאורך השנים. קולות שונים שמזמינים להתבונן בחיים, במוות ובמשמעות שביניהם.
משמעות המוות / סטיבן ג'נקינסון
התבקשתי, פעמים רבות, לבוא ולדבר ולהרצות על מציאת משמעות משמעות בסוף החיים.
כשבעצם, מה שעומד מאחורי הבקשה הזו, היא המחשבה שלמצוא משמעות בסוף החיים זה דבר חמקמק וכמעט לא ניתן ליישום.
ויש כמעט צורך, לסחוט אותו באופן מאולץ מתוך הנסיבות והקושי.
"מציאת משמעות", זוהי בקשה, או דילמה, שמאפיינת בעיקר את העולם המודרני.
אבל האמת היא, שהקושי האמיתי , נעוץ בתפיסה שיש משהו "למצוא".
אפשר לשמוע את זה גם דרך השפה, הרומזת שמה שיש למצוא, סמוי מאיתנו.
או שאולי לא מצאת, כי אתה מחפש במקומות הלא נכונים.
או שאפילו יש איזו ארכיטקטורה או מוסד שמסתיר את זה מאיתנו.
אבל מה אם המשמעות אינה חבויה כלל ועיקר?
מה אם היא לא משהו "למצוא"?
מה אם זה בכלל לא הסיפור?
מה אם הסיפור הוא, שמשמעות הוא לא משהו למצוא, אלא משהו ליצור?
והאופן שבו היא נוצרת, זה דרך ההסכמה שדברים ימשיכו.
דרך ההסכמה שהחיים ימשיכו ולא שאתה תמשיך.
שהחיים, הם לא תקופת החיים שלך, או משך החיים שלך, וגם לא תקופת או משך החיים של ילדיך או של מי שאתה רוצה לחבק.
מה אם לחבק, דווקא, את העובדה שכל מי שאתה רוצה לחבק, לא יהיה כאן לנצח?
מה אם האפשרות, לאמץ את זה קרוב לליבנו?
זוהי בעיניי, יצירת משמעות לסוף החיים.
להסכים לעשות בדיוק את זה.
הדברים האלו לא מתנוססים באיזה שלט גדול בשמיים.
הם לא מעוגנים בחוקים ואין להם מנגנוני אכיפה.
אם לא נדאג לזכור את זה, ולחיות את זה, זה פשוט לא יהיה.
ומה התוצאה של לשכוח את זה?
את זה לא צריך לשער, צריך רק להסתכל סביבנו.
דרך החיים שלנו, היא התוצאה של השיכחה.
החיים אינם מושתתים על החיים,
החיים מושתתים על האפשרות לקבל את סופם.
החיים אינם מוזנים ע" החיים,
החיים מוזנים ע"י המוות.
ידעת סוף החיים הוא מה שנותן לחיים את הסיכוי האמיתי.
אני מוצא נחמה, כואבת מאוג, אבל נחמה, בעובדה שהתרבות השולטת בארה"ב מתחילה לגסוס.
משום שזו תרבות שקשה לה להבדיל בין המשמעות העמוקה של להיות חיי לבין "לעשות חיים".
אנחנו חייבים להבין שאנחנו הולכים אל עבר הסוף, שאנחנו סופניים. ואי אפשר לחמוק מזה.
וזה עמוק יותר מאשר להתייחס למוות כטרגדיה או כעונש על משהו שעשינו לא טוב, אלא אם כן למות זה העונש על כך שנולדנו.
מה שהעולם מבקש מאיתנו, בני האדם, זה לא שנסתלק כבר, או שכולנו נמות והכדור הזה יחזור להיות מה שהוא היה לפנינו.
כל מה שהעולם מבקש מאיתנו, זה שנשוב להיות מה שאנחנו - אנושיים.
רק זה.
ומה זה אומר לחזור להיות אנושי?
זה אומר שמה שצריך למות זו הכחשת המוות שלנו.
זו אי ההסכמה שלנו שדברים יגיעו אל קיצם.
הפחד העז שנישכח (ישכחו אותנו), לא אמור לגרום לנו להרגיש רע,
הוא רק אמור לגרום לנו להרגיש יותר.
תרגום: טלי הלמן מור
על החיים ועל המוות / טלי הלמן-מור
אנו חיים בחברה שמטפחת את הכחשת המוות.
אנחנו מתחמקים מהצורך להיערך לקראת העובדה הוודאית היחידה בחיים שמהותם היא תהליך מתמיד של שינוי.
ועם זאת, איך נוכל להתעלם מכך שהגוף שלנו הוא בר-חלוף? איך נוכל להמשיך ולהתכחש למוות, לאחר שהתנסינו באובדן של אנשים יקרים לנו?
הגישה הבודהיסטית מציעה התייחסות אחרת למוות – לא כאל תאונה מכאיבה או אויב לחיים, אלא כאל אימון לחיים נכונים יותר, חופשיים ומשוחררים מפחד המוות.
המפגש התקיים במסגרת סדרת מפגשי "שבילים רבים – דהרמה אחת" ועסק במשמעויות הרבות של הנושא.
מוזמנים לצפות:
האם אפשר להקל על הסבל / שותפים למסע
כאשר אנו נקלעים למצבי משבר בריאותיים, נפשיים ואחרים, נשמטת הקרקע מתחת לתפיסות העולם שהחזיקו אותנו בחיינו, ופעמים רבות אנו נסחפים במערבולת של תגובות ופעולות. במצבים אלו חשוב ללמוד לא להעמיס על עצמנו סבל מיותר, להבחין בין המצב ה"אובייקטיבי" אתו אנו מתמודדים, לבין הסבל הנוסף, הנובע מהתגובות, הפרשנויות והדפוסים שלנו.
דרך התרגול הבודהיסטית, המתבססת על עקרונות תיאורטיים בשילוב עם תרגול המדיטציה, מתמקדת בדיוק בנקודה הזו: ביכולת להבחין בין כאב בלתי נמנע, לסבל מיותר.
החברה המודרנית נוהגת להדיר מתוכה אנשים חולים, זקנים נכים וכן הלאה, ובמיוחד כל אזכור למוות ולסופיות החיים. כאשר המחלה או המשבר מביאים אותנו אל סף המוות, אנו מגלים כי המוות כה מפחיד ומשתק אותנו ואת יקירינו, ולעתים קרובות החולים מוצאים עצמם מבודדים, מנותקים מאפשרות לשוחח בחופשיות עם מלוויהם ואהוביהם, לכודים במבנים של שתיקה והתעלמות שמייצרים סבל רב.